עירובין כ׳ א:ט׳-י׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

9 רש"י פתח ↗

ובאו מים בשבת לא קמבעיא לי - דמותר דהא קיימא לן כל מחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה:

9 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

כשבאו המים שוב, נמי גם כן לא תיבעי צריכה להישאל לך — דהוה ליה שהרי היא מחיצה העשויה בשבת. ותניא וכבר שנינו בברייתא: כל מחיצה העשויה בשבת, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון — שמה מחיצה. ואין אומרים שכיון שהיה איסור בעשייתה לא תועיל.

9 חכמת שלמה פתח ↗

בד"ה ובאו מים כו' דהא תנן כל מחיצה כו' כצ"ל:

10 רש"י פתח ↗

לא שנו - דשמה מחיצה:

1 בָּאוּ נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּהָוֵה לֵיהּ מְחִיצָה הָעֲשׂוּיָה בְּשַׁבָּת, וְתַנְיָא: כׇּל מְחִיצָה הָעֲשׂוּיָה בְּשַׁבָּת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בִּרְצוֹן — שְׁמָהּ מְחִיצָה.

2 וְלָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִזְרוֹק, אֲבָל לְטַלְטֵל — לֹא.

9 תוספות רי"ד פתח ↗

כל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה פי' אע"ג דפליגי אמוראי בבאו מים בשבת ובשלשה ומת א' מהן ובשנים וניתוספו עליהן ובמבוי שניטל קורתו או לחיי דוקא היכא דאיכא מחיצות דאורייתא וחסר תיקון דרבנן פליגי אבל במבואות דאורייתא לא פליגי שאם היו מחצלאות פרושות ובאו גוים וגילום בשבת אסור מן התורה לטלטל שם וליכא למימר שבת כיון שהותרה הותרה וכן נמי אם פרשו גוים מחצלאות והקיפו רשה"ר בשבת מותר לטלטל שם ולא אמרינן כיון שנאסרו למקצת שבת נאסרו לכל השבת דכשנאסרו לא הי' שם מחיצות כלל ועכשיו נעשה מוקף מחיצות:

9 רש"י על עירובין פתח ↗

ומקשינן לרב הונא ונטלטל בכולה - ואפילו חוץ לאלפים ע"י זריקה דהא קיימא לן מחיצה הנעשית בשבת מחיצה היא בפ"ב דף כ. ונהי דאיהו לא מצי אזיל כיון דלא שבת באוירה לא הוי לה כארבע אמות אבל מכל מקום מחיצות נינהו:

9 דור רביעי על חולין פתח ↗

אבל היוצא מפורש מתוך דברי הרמב״ם דכל שעובר נגד רצונו רק מחמת אונס פטור, וא״כ פשיטא לי דה״ה מחמת אונס ממון הדין כן דמ״ש, הלא אין כאן רצון לעבור ואי דמחויב ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור, הלא נפשו נמי מחויב ליתן, אלא בכל זאת אם עבר ולא מסר נפשו פטור משום דרצון בעינן וליכא, א״כ ה״ה מי שאינו יכול לעמוד על עצמו למסור כל הונו, נמי לאו ברצון עובד אלא מחמת אונסא דממונו ולמה יהי׳ חייב, ושו״ת ריב״ש ז״ל סי שפ״ז מובא במל״מ שם, האריך הרבה להוכיח דאונס ממון לאו אונס מקרי, ולא מצאתי בכל ראיותיו הכרע אלא ממה שהביא האי ברייתא דעירובין הנ״ל, ולא ידעתי איך יפרש הוא ז״ל האי דרמב״ם שכ׳, דכל שאין כאן רצון אינו חייב בע״ז וה״ה ברוצח, ובהני כיון דמחויב למסור נפשו ולא יעבור, מה לי אם עבר מחמת אונס נפשות ומה לי מחמת אונס ממון, ופלא ראיתי עוד כי בדין דעדים שאמרו אנוסין היינו בכתובות דף י״ח ע״ב מחלק שם הש״ס בין אמרו אנוסין מחמת ממון לבין מחמת נפשות, והרמב״ם בפ״ג מהלכ׳ עדות כתב סתם דאם אין חתימתם יצאה ממקום אחר נאמנין לומר אנוסים או מוטעים היינו, ואינו מחלק בין מחמת נפשות למחמת ממון, אלא שהגמי״י ציין תשובות לרמב״ם אשר שם מחלק בזה אבל מ״מ הדבר לפלא בעיני שבחבורו יד החזקה השמיטו, כללא של דבר ענין זה צע״ג כדי לבררו, ואני לא באתי אלא לעורר כי הדבר קשה לאמרו שמחויב האדם להשאר הוא וביתו בערום ובחוסר כל ולא יציל את אשר לו בעבירת לאו, ועיין בהתוס׳ כתובות ל״ג ע״ב ד״ה אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא, שהקשו והא כשהוציאו את ר״ע אמר וכו׳ משמע דבכל נפשך מיירי אפילו היו מייסרין את האדם ביסורין קשין וכש״כ לנגודי, עכ״ל ובהגהות מהר״י יעב״ץ כתב ע״ז, דסריקת בשרו הכאה שיש לו קצבה היא, שהרי הוציאו להריגה, אבל נגודי שאמר רב הוא הכאה שאין לו קצבה. וזה דבר שא״א לעמוד בו עיי״ש. וא״כ עניות תמידית כל ימיו שהוא יסורין שאין לו קצבה הוא קשה הרבה יותר מנטילת נשמה, ולכן אני אומר שהאי מלתא לאו דרך כלל נאמר, דאונס ממון לאו אונס הוא, דודאי מי שהוא איש בריא ואולם מלאכתו בידו לפרנס את עצמו ואת ב״ב, אם יקחוהו כל ממונו אין בזה אלא צער הפסד ממון, אבל אינו דומה לפק״נ אבל איש חלוש או חולה וכל בסיס פרנסתו הוא הונו ורכושו שמתפרנס על ידו, ואם יקחוהו ממונו הרי נפש הוא חובל כי אין לאל ידו להתפרנס הוא וב״ב אלא מן הצדקה, ולהשליך את עצמו על הבריות, בכגון דא הרי מן הדין חביב עליו ממונו כגופו ויותר מגופו כי טוב לו המות, מחיי צער של עניות, ואע״פ שחילוק זה לא נזכר בפוסקים, מ״מ דרכיה דרכי נועם כתיב ודו״ק.

10 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

והקשה רבין: ולאו איתמר עלה וכי לא נאמר עליה, על הלכה זו אמר רב נחמן: לא שנו שמחיצה כזו שמה מחיצה אלא לחומרה שיש איסור מן התורה לזרוק ממנה לרשות הרבים ולהיפך, אבל לטלטל בתוכה — לא התירו חכמים.

« עירובין י״ט ע״ב עירובין כ׳ ע״ב »